שני הזאבים — ומה שהסיפור לא מספר
משל עתיק על המאבק הפנימי, וקריאה שנייה שמגלה בו משהו עמוק יותר — לא על ניצחון, אלא על הכלה. סיפור לפתיחת מפגש או שיעור.
סב זקן ישב עם נכדו מול המדורה. “בתוך כל אדם,” אמר הסב, “מתחוללת מלחמה בין שני זאבים. האחד — זאב של כעס, קנאה, עלבון ופחד. השני — זאב של נדיבות, אומץ, סקרנות ואהבה.”
הנכד חשב רגע ושאל: “ומי מנצח?”
ענה הסב: “זה שאתה מאכיל.”
הקריאה המוכרת — והבעיה איתה
המשל הזה מסופר בדרך כלל כקריאה לבחירה: תאכיל את הזאב הטוב, תרעיב את הרע. וזו קריאה יפה — אבל מי שניסה יודע שהזאב הרעב לא נעלם. הוא מיילל בלילות. ולפעמים, ככל שמרעיבים אותו, הוא נהיה פראי יותר.
הקריאה השנייה
יש גרסה נוספת לסיפור, שבה הנכד שואל את אותה שאלה — “מי מנצח?” — והסב עונה אחרת:
“אם אאכיל רק אחד, השני יגווע ברעב ויתקוף מהצללים. אני מאכיל את שניהם. הזאב האפל שלי צריך שיראו אותו, שיקשיבו למה שהוא שומר עליו. רק כשהוא שבע ורגוע, אני יכול לבחור לאן ללכת — ושניהם הולכים איתי, זה לצד זה.”
הגרסה הזו קרובה יותר למה שאנחנו יודעים היום על עבודה עם רגשות: מה שנדחק לא נעלם, ומה שמקבל מקום — נרגע. הכעס, הפחד והקנאה הם לא אויבים לחיסול; הם שליחים עם מידע על צרכים שלא נענו.
להשתמש בסיפור
הסיפור עובד יפה כפתיחה למפגש על רגשות — עם נוער ועם מבוגרים. ספרו את הגרסה הראשונה, שאלו “מה דעתכם על העצה של הסב?”, ורק אחרי הדיון הביאו את הגרסה השנייה. השיחה שנפתחת ברווח שבין שתי הגרסאות — היא הסדנה כולה.