להקשיב מתחת למילים

בסדנאות תקשורת אני עורך לפעמים ניסוי קטן: זוגות משוחחים, וכל שלוש דקות אני משנה בשקט את ההוראה למקשיב. הדוברים לא יודעים מה השתנה — אבל הם מרגישים. “פתאום היה לי חשוב יותר מה שאני אומר”, “פתאום הפסקתי באמצע משפט”.

מה שהשתנה הוא רמת ההקשבה.

ארבע רמות

רמה ראשונה: להמתין לתורי. אנחנו “מקשיבים” אבל בעצם עסוקים בהכנת התגובה. העיניים על הדובר, הראש במשפט הבא שלנו. רוב שיחות היומיום מתנהלות כאן.

רמה שנייה: להקשיב לתוכן. אנחנו באמת קולטים את העובדות והטיעונים. זו הקשבה טובה לפתרון בעיות — אבל היא מחמיצה את האדם שמאחורי הדברים.

רמה שלישית: להקשיב לאדם. מתחת למילים אנחנו שומעים רגש וצורך: “אני שומע שאתה מתוסכל. נשמע שחשוב לך שיסמכו עליך.” כאן מתחיל חיבור אמיתי — והדובר מרגיש את זה מיד.

רמה רביעית: להקשיב למה שנוצר. בקבוצות, יש רגעים שבהם ההקשבה מופנית לא רק לדובר אלא למשהו שמתהווה בחדר — לשאלה שאף אחד עוד לא ניסח, לאמת שהקבוצה מתקרבת אליה. אלה הרגעים שבשבילם קיימת הנחיה.

איך זזים בין הרמות?

הצעד הראשון הוא לשים לב איפה אנחנו. בפעם הבאה שמישהו מדבר איתכם, בדקו בעדינות: איפה תשומת הלב שלי עכשיו — אצלו, או אצלי בטיוטת התגובה?

והצעד השני פשוט עוד יותר: כשמתגלה שברחתם (וזה יקרה), חזרו. הקשבה היא לא תכונה — היא תרגול. כמו בתרגיל העוגן, החזרה היא לא כישלון של התרגול. היא־היא התרגול.